זה אולי אחד הדברים הכי חזקים ביקום…

מרוב שהוא חזק אז אומנות השימוש בו צריכה להיות שקולה ומדודה ועשייתה בחכמה…

זה יכול לבנות ולגדל לפאר ולרומם את האדם לגבהים בתורה וירא"ש ובידיעה שיש מישהו שאכפת לו ממנו, וזה גם יכול לפגוע מצד שני בחומים דקים ובמיתרים עדינים בנפש האדם…

הבה ואספר לכם את הדוגמא אליה אני מתכוון ואקדים ואומר, שאמנם אינני איש חינוך אז עיסוקי בשעות הערב כמתגבר תלמידים באופן פרטי מזה מספר שנים, זכיתי לדעת בחינוך דבר או שניים:

היה זה בשעה 9:15 בבוקר אחרי תפילת השחרית לפני מספר שנים, יצאתי מביתי לכיוון הכולל בו אני זוכה ללמוד באופן רגלי, ובדרכי עברתי מול תלמוד תורה, והשעה כמובן לא הייתה שעה של הפסקה אלא שעה של אמצע שיעור בבוקר, כשעברתי שם התמלאתי זעזוק עמוק, עת ראיתי את אחד המלמדים פותח את דלת הכיתה ביד אחת וביד השנייה מחזיק בצווארון חולצתו של תלמיד, תוך כדי שהוא פולט לעברו בצעקה: "תלך למנהל לא רוצה לראות אותך!!!", ומטיחו לעבר גדר הברזל ממול דלת הכיתה, הילד נופל לרצפה ופשוט מתחיל לבכות בבכי חסר מעצורים…

אינני בה ח"ו חלילה לזלזל במקצוע הקודש של חינוך ילדי ישראל, אך המילים להסביר את אותה סיטואציה הולכות ונגמרות…

ונשאל – אם אותו מלמד לא היה מאבד כך את עשתונותיו מול התלמיד, ויודע לדבר איתו באופן המתאים לו ולנפשו, האם הסיטואציה הייתה נראית אחרת?

התשובה היא: "בוודאי"!

נכון, ש"אין דנים אדם בשעת כעסו", ותלמידים "הרי הם כבנים", ו"חוסך שבטו שונא בנו", כל הביאורים טובים, אך הדיבור הוא הטוב ביותר מכולם.

דיבור הוא אומנות, כמו שחולה המגיע למטפל פרא רפואי, מצפה שהמטפל העומד מולו לא רק יעשה את התרגילים הרפואיים הפיזיוטרפיסטיים המתאימים לו למצבו ולרמתו, אלא גם יאמר לו בפה איך לעשותם, בשביל שיוכל להתאמן עליהם.

וכמו שנגר היוצר ספרייה או שולחן, הוא מדבר ונותן הוראות לפועליו איך לעבוד, ואיפה לחתוך, והיכן לשרטט מידות מדויקות, והוא עושה זאת בשביל שאומנותו תצא אל הפועל, כך הדיבור זו אומנות שיכולה לרומם אדם עד לשמיים בידיעה שהאדם דיבר / העיר /האיר אותו כרגע הוא עושה זאת בשבילי כי הוא אוהב אותי.

ולכן אף אחד לא אוהב שצועקים עליו, במיוחד בסיטואציות חשובות מסוימות וחשובות בחיים, אלא תמיד לדעת איך לדבר.

"דיבור זו אומנות ואומנות עושים באהבה או לא עושים בכלל".

ואיך הדברים קשורים לפרשת השבוע?

הבה ונראה:

אומרת התורה הקדושה: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (לא,ח).

ולכאורה מה ההקשר המיוחד לפרשתנו שבו הזכירה התורה את בלעם הרשע?

כותב רש"י הקדוש: "הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ועל ידי תפילה ובקשה ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותו באומנות האומות שבאין בחרב שנאמר "ועל חרבך תחיה".

ומבאר בדבריו מרן החפץ חיים ע"ה זיע"א בספרו על התורה (עמוד ריח) וזה לשונו:

"מזה נראה שכלי האומנות של האיש הישראלי הוא הדיבור, וכמו כלי אומנות הם הכרחיים לתעשיית כלים חדשים ואפילו בעל מלאכה היותר חכם וחרוץ לא יוציא לפועל את המלאכה מבלעדי כלי אומנות, כן הוא האדם עם כוח הדיבור שניתן לו במתנה יכול לברוא שמיים וארץ ככתוב בישעיה (נא,טז) "ואשים דברי בפיך" וגו', לנטוע שמיים וליסוד ארץ והוא כי בדברי הקדושה שהאדם מדבר בזה העולם לפני השי"ת, נבראים למעלה עולמות ומלאכים קדושים, וע"כ על האדם להשגיח שלא יקלקל את כלי האומנות שלו, ע"י דברים אסורים ולשון הרע ורכילות אלא ידבר בהם בדברי תורה תפילה וקדושה, וכמאמרם ז"ל בחולין פט: על הכתוב בתהלים (נח) האומנם אלם, אומנתו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאילם, יכול אף לד"ת כן, ת"ל צדק תדברון.

לכן – מכאן אנו מבינים למה הדיבור נקרא אומנות כי אם בלעם בן בעור אומנותו הייתה בפיו, ואעפ"כ הלך ו"קילל" את ישראל מה נאמר אנחנו בישראל של היום? אנו יודעים כמה זה יכול לבנות, רק נפתח את העיניים סביבנו ונבין עד כמה לפעמים אנו יכולים לעשות טוב לאנשים, ומה שמוטל עלינו זה רק לנצל את זה ולקחת את זה, את הכוח הזה ללא עוררין, ובשתי ידיים!!

סיפר הגה"צ מגיד המישרים ר' ראובן קרלנשטיין זצוק"ל (יחי ראובן):

פעם הגיע בחור אחד אל החזון איש בבקשה: "הרב, מאוד אשמח אם הרב יוכל להגיע לחתונתי שתתקיים בעוד מספר ימים"…

החזון איש שומע אבל לא עונה…

והבחור לא מרפה: "הרב אשמח אם הרב יוכל לבוא לחתונה שלי"…

והחזון איש מסתכל ולא עונה, עד שאחד מבני הבית ניגש אל החזון איש ואמר לו: "הרב, לפחות תאמר לו בעזרת השם בלי נדר"…

הסתכל החזון איש ואמר: "אם אומר בלי נדר, אהיה חייב לבוא, אבל אני לא אומר כי זו קבלה גדולה אצלי"!

אם להוציא מילה אחת של דיבור מהפה, החזון איש ע"ה חשב פעמיים, אז מה נאמר אנחנו?

תחשבו על זה מה הכוח של דיבור קטן!!

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

===

המאמר נכתב לרפואת 

בני יקירי 

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו

וכן לרפואת והצלחת

מור אבי דוד בן שמחה הי"ו

ומרת אמי יפה בת זוהרה תחי'

וכן לסבתי שמחה בת איזה תחי'.

בתושח"י.